"וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים" (יח, א). פרש"י "וישמע יתרו" – מה שמועה שמע ובא קריעת ים סוף ומלחמת עמלק.

הקשה רבינו אפרים (תלמיד הרי"ף) מדוע קראה התורה ליתרו "כהן מדין' בשם גנאי שהוא כומר לעבודה זרה, הרי בא להסתופף תחת כנפי השכינה והרי אין מזכירים לבעל תשובה את עברו?

אלא מתרץ לפי שחזר יתרו לסורו והלך להיות שוב כהן מדין. ומה שדרשו חז"ל "ויחד יתרו" – שנעשה בשרו חידודין חידודין, היינו על ששמע טובתן של ישראל, וזהו פירוש הכתוב "וישמע יתרו כהן מדין חתן משה" כלומר, אעפ"י שחותן משה היה מכל מקום נצטער על טובתן של ישראל, ונעשה בשרו חידודין חידודין. עכת"ד.

והנה מקור לדבריו – שיתרו שב לסורו, מצינו בילקוט שמעוני ובספרי פרשת בהעלותך, שכתבו על הפסוק "ויאמר אליו לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך אמר יתרו: למחר כשתחלק את הארץ לשבטים, איזה שבט מכם יתן לי כרך אחד בתוך שלו, הריני הולך לארצי ואוכל פירותי ושותה יין כרמי, ומשה התחנן אליו "ויאמר אל נא תעזוב אותנו" – ואמר לו שגורם לנעול דלת בפני הגרים הבאים, שיאמרו אם יתרו חותן משה לא קיבל עליו, ק"ו שאר בני אדם, והוסיף ואמר לו: אם מקבל אתה הבקשה מוטב ואם לאו גוזרני עליך שלא תלך, ע"ש. ועם כל זה כתוב בספורנו: יתרו חזר אל ארצו כנאמר "וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו" (יט, מ) יתרו חזר לארצו ורק בניו הלכו עם ישראל.

כשמתבוננים בזה לומדים לקח עצום: דהנה יתרו היה מוכן לעזוב את מקומו על אף הכבוד והעושר שהיה לו שם, שהרי כהן מדין היה, כומר לעבודה זרה, ובכ"ז עוזב את נכסיו ומשפחתו. והולך אל המדבר – מקום תוהו ושממה שאין בו כלום, במטרה להסתופף בצל השכינה. וזאת מתוך הכרה וגילוי האמת בה' ובתורתו, וכה התפעל ממלחמת עמלק וקריעת ים סוף, עד שהגיע לכלל החלטה שמקומו עם עם ישראל במדבר. איך א"כ ניתן להבין שלבסוף מפני דברים קטנים "כשתחלק את הארץ איזה שבט מכם יתן לי כרך בתוך שלו" עוזב את הכל, ויורד שוב לשפל המדרגה?

אלא, אומרים בעלי המוסר שנמצאנו למדים כי התפעלות זמנית אינה פועלת אצל האדם מאומה! רק באופן שימשיך ויתמיד ויחדש כל יום יראת אלוקים בקרבו בהדרגה, אז יש בכח ההתפעלות לשנות את מהותו. ואם לאו, ההתפעלות עלולה לגרום לו לנפילה גדולה מאד. שככל שהעליה גדולה יותר, הנפילה בהתאם. כמו שאמרו חז"ל "שנה ופירש קשה מכולם", ואחד מדרכי היצר לתת לאדם להתפעל זמנית – ע"י שיקבל על עצמו קבלות גדולות וגבוהות מאד, ביודעו שאין הוא יוכל להתמיד בהן ועל ידי כן יפול בנפילה עצומה. ומטעם זה מקבלים אנו על עצמינו פעמיים בכל יום ויום עול מלכות שמים, בהכרזת "שמע ישראל". ולא די לנו בהכרת הבורא בקבלת מלכותו במעמד הר סיני, אלא חוזרים ושונים יום יום פעמיים, כי לולי ההתחדשות בקבלת מלכותו אנחנו בסכנה. ועל כן בא ציווי התורה "והיה אם שמע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום" – שיהיו עליכם חדשים כאילו שמעתם בו ביום (רש"י).

ועוד נראה לי לתרץ כי כששמע יתרו את אשר עשה אלוקים לעם ישראל התפעל ועזב הכל אבל עדיין לא היה יהודי ולכן לא היה לו יצר הרע, אולם מיד לאחר שקיבל על עצמו להיות יהודי והתגייר כבר לא יכל לעמוד בפיתויו של היצר הרע שיש לכל יהודי.

—

"וירד ה' על הר סיני" (יט, כ)

מובא בגמרא (סוטה ה.) תלמיד חכם צריך שיהא בו [גאווה] אחד משמונה בשמינית. שהוא חלק אחד מ- 64, (שמונה פעמים שמונה הוא 64.)

כיצד הגיעה הגמרא לחשבון של שמינית שבשמינית?.

בספר "קהלת יצחק" כתב שהחשבון הוא ע"פ, הגמרא(סוטה ה.) אמר רב יוסף לעולם ילמד אדם מדעת קונו, שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני. לכאורה אם ללמדנו מדת ענוה רצה ה, מדוע השרה שכינתו בהר, היה לו להשרות שכינתו בבקעה או במישור ובזה היינו למדים את מדת הענוה, אלא מזה מוכח שצריכים מעט גאווה, ולכן השרה הקב"ה שכינתו דווקא על הר נמוך ולא בבקעה. ומהר סיני למדו את החשבון של שמינית שבשמינית, והוא, דאמרו חז"ל (מגילה כט.) בשעה שבא הקב"ה ליתן תורה היו ההרים רצים ומדיינים אלו עם אלו, זה אומר עלי התורה ניתנת וזה אומר עלי התורה ניתנת וכן הר תבור רצה שיתנו התורה עליו. והנה מובא במסכת בבא בתרא (עג' ע"ב) שהר תבור היה גבוה ארבע פרסאות, ובכל פרסה יש 4 מילין אם כן הר תבור היה 16 מילין, וכל מיל הוא 2000 אמה, נמצא בסך הכל שהר תבור היה 32,000 אמה. ומובא בילקוט ראובני שהר סיני היה 500 אמה (שבעת מתן תורה נעקר הר המוריה ובא להר סיני, א"כ הר סיני הוא הר המוריה. ועי' רש"י ותוס' בתענית טז, שהר המוריה היה 500 אמה). נמצא אם כן שהר סיני הוא חלק 64 מהר תבור,(32,000 אמה הוא 64 פעמים 500 אמה). מזה למדו חז"ל שתלמיד חכם צריך שתהיה לו שמינית שבשמינית גאוה שהוא חלק 64, מזה שלא השרה שכינתו על בקעה, אלא על הר סיני שהיה גבהו חלק 64 מהר תבור.

בספר "חנוכת התורה" ביאר עפ"י מה שהגמרא (ב"ב צ.) אומרת: שמינית שבשמינית הוא המשקל הקטן ביותר, והוא הנקרא קורטוב. וזה שהתכוונו חז"ל
ששיעור היוהרא לת"ח צריך להיות המידה הכי קטנה שבמדות, שתתבטל ברוב.

והגר"א זצ"ל ביאר בדרך רמז שהפרשה השמינית שבתורה היא – "וישלח", והפסוק השמיני בפרשה זו הוא – "קטונתי מכל החסדים", רמז שתלמיד חכם הגם שיש לו במה להתפאר ובמה להתגאות, צריך לומר קטונתי מכל החסדים שהקב"ה
עושה עימי, וזהו כוונת חז"ל "שמינית שבשמינית".

הגאון ר' יהונתן אייבשיץ זצ"ל בספרו "יערות דבש" כתב רמז אחר, במזמור 'אשרי תמימי דרך' ישנם שמונה פסוקים מכל אות. אות חי"ת היא השמינית בסדר. ואחד מהפסוקים: "חבר אני לכל אשר יראוך" (קיט, סג') וזו המידה שצריך להיות בתלמיד חכם שיהיה חבר לכל יראי השם וחושבי שמו, ולא יחשוב מה לי ולהם, אני גדול הדור ומנהיג, אין כבודי להשתתף עם שפל אנשים, אהיה נחבא אל הכלים במה אני יחשב. כי אין גאוה לפני המקום.

והנה, בגמרא (שם) לאחר שאמרה שת"ח צריך שיהיה בו קצת גאווה, מביאה "אמר רב נחמן בר יצחק לא מינה ולא מקצתיה" [לא יחפוץ אדם לא בכולה ולא במקצתה, רש"י] וכי דבר קל מה שכתוב "תועבת ה' כל גבה לב".

מסופר על בעל "מגלה עמוקות" שהתגורר בקראקא בזמן שהב"ח כיהן כרב העיר. פעם הלך הב"ח ברחוב וראה שני אנשים הולכים ופניהם מאירות כשמש בצהרים. אחריהם ראה עוד ארבעה אנשים, אחד מבוגר ושלושה האחרים צעירים יותר, ופניהם של אלו היו שחורות כזפת. ארבעה אלה רצו אחרי שני האנשים, אבל הם לא הצליחו להשיגם. לאחר ששני האנשים בעלי הפנים הזוהרות כבר נעלמו מהעין, ניגש הב"ח לאנשים שחורי-המראה, נתן להם שלום ושאל אותם מי הם, אבל הם סירבו לענות. חזר הב"ח ואמר להם: אני כאן המרא-דאתרא ואם אני שואל – עליכם לענות לי. נתרצו הארבעה ואמרו: הרב צודק, ועלינו לענות. אנחנו גיחזי ושלושת בניו שוב שאל הב"ח ומי היו שני האנשים שרצתם אחריהם? אמרו לו: הם אליהו הנביא ואלישע. אחד העונשים שלנו הוא, שאנחנו צריכים תמיד לרוץ אחרי אלישע הנביא, אבל איננו מסוגלים להשיגו. הוסיף הב"ח ושאל ולאן הלכו השנים? אמרו לו: הם הלכו לבעל "המגלה עמוקות". הלך הב"ח ל"מגלה עמוקות" ואמר לו יודע אני שאליהו הנביא נמצא אצלך, תשאל אותו למה איננו בא אלי. שאל ה"מגלה עמוקות" את אליהו הנביא, והשיב לו: כיון שלרב עיר מוכרח שתהיה לו שמינית שבשמינית גאווה, שאם לא כן לא יהיו נשמעים דבריו, אבל מכל מקום – אני אינני יבול לבוא אליו!!!